''הרמת מסך'' בעקבות חוב של דמי השהיית מכולה 

עו"ד גיל נדל, שי בבאי

לאחרונה, ניתן פסק דין על ידי בית המשפט השלום בתל אביב הדן במחלוקת שהתגלתה בין משלח בינלאומי ויבואנית.

במקרה זה דובר במשלח בינלאומי אשר נתן שירותי שילוח בינלאומיים ליבואנית ישראלית, שכלל בין היתר ייבוא מכולות טובין לארץ. כתנאי לשחרור הטובין, המשלח החתים את היבואנית על התחייבות להחזיר את המכולה בתוך 7 ימים, תוך שצוין כי איחור בהחזרת המכולה יגרור תשלומים בגין השהיית מכולות. להפתעתו של המשלח, מרגע שחרור המכולה, היבואנית ונציגיה "נעלמו", וזאת לאחר שמיד לאחר שחרור הטובין התחלפו בעליה של היבואנית, ומשרדיה הועתקו. המשלח הצליח לאתר את המכולה לאחר זמן רב (קרוב לשנה מיום שחרור המכולה לחזקת היבואנית), תוך שהוא נושא בעצמו בעלויות הובלתה בחזרה לחזקתו.

טענתו המרכזית של המשלח הייתה שיש לחייב את היבואנית בדמי ההשהייה ועלויות הובלה בגובה של 86, 292 ש"ח, וזאת מכוח ההסכם עליו חתמה בזמן שחרור המכולה לחזקתה.

מנגד, היבואנית ציירה תמונה שונה. ראשית, היבואנית ציינה  שבמסגרת ההסכם נקבע שהמשלח יסדיר את קבלת האישורים לטובין מאת מכון התקנים, ולשם כך היבואנית העבירה לידיו כספי פיקדון למטרת התשלום. לטענת היבואנית, המשלח גבה ממנה סכומים גבוהים יותר מהסכומים ששולמו למכון התקנים בפועל, ללא סמכות לעשות כן. באשר למכולה, היבואנית טענה שלאחר יבוא הטובין יצרה עם המשלח קשר, על מנת שזה יתאם בעבורה את רכישת המכולה מבעליה, ובינתיים, בזמן המו"מ, המכולה נותרה בחזקת היבואנית, מתוך הנחה שתרכוש אותה ושאין טעם בתשלום הובלה כפולה. בפועל, עסקת רכישת המכולה התנהלה בעצלתיים, בשל המשלח, ולבסוף לא יצאה אל הפועל. מכיוון שהסיבה היחידה להשארת המכולה בחזקתה של היבואנית היא האמונה כי אכן תרכוש אותה, ומכיוון שהעסקה עוכבה, ולבסוף נכשלה, בשל מחדליו של המשלח, טענה היבואנית כי אין לחייב אותה בדמי השהייה, וכי אין למשלח אלא להלין על עצמו.

בית המשפט דחה את טענות היבואנית וקיבל את תביעת המשלח.

בית המשפט קבע שהיבואנית לא הוכיחה כי המשלח גבה ממנה כספים ביתר. בנוסף, נקבע כי האחריות להשיב את המכולה בזמן מוטל על כתפי היבואנית בלבד, וכי היא אכן התחייבה לעשות כן בתוך שבוע משחרור המכולה. מצד שני, בית המשפט מצא שהמשלח לא הוכיח מהם דמי ההשהייה שעליהם הוסכם, ולפיכך הכריע בית המשפט שהיבואנית תשלם קנסות בגובה שוויה של המכולה, בסך של 20, 000 ש"ח.

עניין אחר שעלה בפסק הדין הוא האם ניתן לייחס את חוב היבואנית (שהייתה חברה בע"מ) למנהליה? הטעם לכך הוא שזמן לא רב לאחר שחרור המכולה, היבואנית הפכה לחדלת פירעון, ומשכך לא נותרו בידיה נכסים אותם ניתן לממש כנגד החלטת בית המשפט. המשלח טען בפני בית המשפט, כי יש לחייב את מנהלי היבואנית באופן אישי כנגד החוב, וזאת מהטעם שמנהלי היבואנית ביצעו תרמית והצגת מצגי שווא כלפי המשלח הבינלאומי, באמצעות העלמת המכולה, הסתרת מצבה הכלכלי של היבואנית וניהול החברה במימון דק, וכל זאת  תוך שהתכוונו למעשה שלא להשיב את המכולה, או לכל הפחות ידעו שהחברה לא תוכל לשלם את דמי ההשהיה עבורה.. ביהמ"ש עמד על כך שהרמת מסך תיעשה במקרים חריגים בלבד, ולא כלאחר יד, ופנה לניתוח טענות המשלח.

בית המשפט קבע כי הוכח שאחד ממנהלי היבואנית הסתיר מהמשלח את מקום המצא המכולה, וכי הטענות בדבר מו"מ לרכישת המכולה נטענו ללא כל בסיס, ומשכך הוכח שמנהל זה ביצע תרמית כלפי המשלח. קביעה זו הייתה מספקת לשם הרמת המסך כנגדו, ובית המשפט הטיל עליו את תשלום הנזק.

ת"א 37469-01-10 אלי ליין- שילוח בינלאומי בע"מ נ' ט.אלסייד דגן בע"מ ואח'. ניתן ביום 2.6.10. לאלי ליין  - עו"ד אלון לב, ותודתנו נתונה לו על העברת פסק הדין לרשותנו.

נוסיף ונציין כי בעבר התייחס בית משפט השלום בתל אביב לשתי שאלות חשובות הקשורות לתשלום דמי השהיית מכולה, האחת, כיצד נוצרת התחייבות לתשלום דמי השהייה, והשניה,   איך מחשבים את דמי ההשהיה. במקרה זה דובר במוביל ימי אשר תבע יבואן צמיגים בגין חוב דמי השהייה. המוביל טען כי מעולם לא הוסכם על פטור מוחלט מדמי השהייה וכל שהוסכם הוא שהיבואן בהיותו לקוח גדול ייהנה מ-30 ימים חופשיים. מנגד, טען היבואן שהפטור המוחלט מדמי ההשהייה היווה תנאי עיקרי בהתקשרות שלו עם המוביל ואלמלא לא היה עובד עימו.

לעניין יצירת התחייבות לתשלום דמי השהייה, בית המשפט השלום נאחז בכך ששטר המטען ציין 9 ימים חופשיים בלבד וקבע  כי אם היה מדובר בפטור מוחלט - היה על היבואן, ולו רק לשם הזהירות, להסתייג בדרך כלשהי ממה שכתוב בשטר המטען. כמו כן קבע בית המשפט כי לא ן לא יעלה על הדעת שהיבואן יוכל להחזיק במכולות תקופה בלתי מוגבלת של זמן, בעוד שהמוביל נזקק למכולות לצורך עסקיו.

קביעה זו של בית המשפט השלום אושרה גם בבית המשפט המחוזי, כאשר בית המשפט המחוזי קבע כי אפשר היה אף להזדקק לשטרי המטען על מנת ללמוד מהו התעריף עליו הוסכם לגבי כל יום השהיה. תעריף זה הוטבע על שטרי המטען, ואין בהסכמות שהושגו בעל פה לגבי מספר "הימים החופשיים" כדי ללמד כי שאר התנאים הקבועים בשטר המטען שונו אף הם. (ע"א 1671/04 (מחוזי תל אביב) אטלנטיקה נ' אשד, פס"ד מיום 25.7.06).

לעניין תחשיב דמי ההשהיה, בית המשפט השלום באותו ענין קבע כי לצורך הוכחת סכומי דמי ההשהיה, המוביל  לא הצביע על הוראות חוק כלשהי הקובעת מהם דמי ההשהיה. המוביל גם לא הוכיח שהיה נוהג בינו לבין היבואן לתשלום דמי השהייה בגובה מסוים (ובבתי המשפט יש להוכיח מהו הנוהג, ולא רק לטעון שקיים נוהג מסויים). מה שעשה המוביל הוא  להגיש מסמך המציין תעריפים של דמי השהיית מכולה מיעדים שונים בעולם, בהתחשב במספר ימי ההשהיה ובסוג המכולה.

בית המשפט לא קיבל את המסמך שהגיש המוביל, מהטעמים הבאים: ראשית, אף אחד מאנשי היבואן  לא היה חתום על המסמך;שנית, אף אחד מאנשי המוביל לא העיד שהנתונים שהופיעו במסמך אכן נכונים. העד מטעם המוביל העיד שזהו תעריף המקובל על איגוד המשתמשים בהובלה הימית, אבל לא יכל לומר האם התעריפים מתעדכנים וכיו"ב.